בכמה מספרי וקובצי זמננו ציינו למקורות אלו דלהלן.

ס' פלא יועץ (נדפס תקפ"ד) ערך 'חשוד':

אמרו ז״ל כל אדם יהיו חשודים בעיניך כליסטים כדי להשמר מהם. ואם כך אמרו בשביל לשמור גופו וממונו, על אחת כמה וכמה לענין איסורים שצריך לחשוד לכל אדם שמא אינו נזהר כראוי, ולא יסמוך על כל אדם במאכלים ושתיות, עד שיהא הדבר ברור לו שהוא נזהר כמותו ... אבל לא כל אדם יכול לעשות זאת, דאיכא דאיתייקורי מתייקרו ביה, ואם לא ילך אצלם בשמחתם איכא משום איבה וקלקול סעודה, ומה גם שאם ירצה לעשות זאת וכל כי האי חסידות שלא נהגו בו שלמים וכן רבים מרננו אבתריה שהוא מוציא לעז על הראשונים, ואומרים וכי לא ראינו חכמים וחסידים, ועל כן לא כל הרוצה ליטול אר השם ולעשות חסידות זה יכול לעשות, רק האנשים שאינם כל כך בגדר החשיבות ואין מקפידים עליהם כל כך אם ילכו אם לא ילכו, הם יכולים ליזהר ביותר שלא לילך אצל כל אדם ... ועל כל פנים בחג הפסח יוכל כל אדם ליזהר שלא לסעוד חוץ לביתו, ואין בזה משום יוהרא ולא משום קפידה, שכבר מרגלא בפומייהו דאינשי לומר 'פסח איש אצל אחיו אינו אוכל׳, כי לא כל אדם שוים בזהירותם והמרבה ליזהר הרי זה משובח.

ס' מועד לכל חי (נדפס תרכ"א) ס"ב סי"ז:

לא תתגודדו ליכא בחומרות דפסח. וגם אין לחוש ליוהרא כי משפחה ומשפחה מנהג אבותיהם בידיהם, בין בשתיית הקאב״י (= קפה) במקום אחר, ובין במיני מתיקה שעושים. וכן שלא לסעוד אצל אחרים. ואפילו מי שאינו נוהג חומרות כשרידים אשר ה׳ קורא, אפילו הכי מה טוב דבימי הפסח יקיים 'אשרי יושבי ביתך' טפי משאר ימות השנה.

[והובאו דבריו בס' כף החיים (נדפס תר"ע) בסי' תנג סק"מ].

וכן מצינו מקורות מכמה חצרות חסידים שהתייחסו למנהג זה (ראה למשל בס' זרע קודש ראפשיץ (נדפס תרכ"ח) שמתייחס לכך שרק באחש"פ נוהגים לאכול זה עם זה). וראה בס' מנהגי מהרי"צ הלוי (דינר) - מועדים (עמ' קכג-ה) סעיף יד ובהע' כט-ל, ובהנסמן שם.

וראה בספר חקרי מנהגים (להרב יוחנן גורארי' מחולון) ח"ה סי יט (עמ' קנז-קס).

סוף דבר אנו מוצאים שבראשית שנות ה1800 כבר היה מדובר במנהג עם תפוצה גדולה מארצות אירופה ועד לארצות המזרח. ובדרך כלל בכגון דא מתחילים מנהגים אלו בספונטניות ללא מקור ורק לאח"כ במשך הזמן מתחילים להתייחס אליהם בספרים כאל עובדה קיימת (וכפי שמוצאים גם במקרה זה), וא"כ יש לשער שהמנהג התפשט לפחות מסוף שנות ה1700 ואולי עוד קודם לזה.