שאלתך היא בעצם מחלוקת הגאונים האם אומרים שכיון שכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש ולכן אין כאן קידושין ואינה צריכה גט, או שכלל זה לא אומרים אותו אלא במקומות שחכמים אמרו כך בפירוש וא"כ הקידושין חלו, ויש שהוסיפו שבפסולי דרבנן יש חשש שמכיון שאנשים אינם בקיאין בפסול זה, יאמרו שמתירים אשת איש לעלמא.

אעתיק כאן כמה ציטוטים מדברי רבותינו הראשונים להרחבת הענין:

כתב המגיד משנה הל' אישות פ"ד ה"ו: 'ודין הפסולי עדות מדבריהם מבואר בדברי קצת הגאונים ז"ל שדנין בהן להחמיר והוו דינן כקידושי ספק'.

הרשב"א בתשובה ח"א סי' אלף קפה כתב: 'והטענה הנכונה שהיא נראית בעיני לחוש לקידושין שנתנו בפסולי עדות דרבנן היא לפי שלא פירשו כן בשום מקום. שאלו היה כן היה להם לפרש כן בהפך מה שכתב הרב אלפסי ז"ל. לפי שעדות פסולין דרבנן עדות הוא. ועד שפירשו לך שאין חוששין להן אף לענין אשת איש הרי הם בכלל עדים כשרים להחמיר בשל תורה ומי שמתיר עליו הראיה. ואף על פי שאמרו גבי אין טענת אונס בגיטין משום פרוצות ומשום צנועות ובתליוה וקדיש דפרק חזקת הבתים (דף מ"ח ב') ובההיא דאותבוה אכורסיא ביבמות פרק בית שמאי (דף ק"י) כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקידושי מיניה. אין זה הכלל לכל מה שאמרו חכמים שלא יעשה כן שאם עשה אינו עשוי. אלא אין לך בכלל דברים אלו אלא מה שהתירו בהן בפירוש. שאם כן אף אנו נאמר שכל שעשה שלא כהוגן בקידושיו לא ניחוש לקידושיו. מפני שאמרו שם ביבמות פרק בית שמאי בההוא עובדא דנרש דאותבוה אבי כורסיה. ואתא איניש אחרינא וחטפה מיניה וקדשה ובעלה. ורב ברונא ורב חננאל תלמידי דרב הוו תמן ולא אצרכוה גיטא מבתרא. וקא פריש התם /יבמות ק"י/ רב אשי טעמא לפי שהוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו לו שלא כהוגן ואפקעינהו רבנן לקידושי מיניה. ואמר ליה רבינא לרב אשי תינח דקדיש בכספא קדיש בביאה מאי. א"ל שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות. הנה שאף במי שעשה שלא כהוגן אמרו אפקעינהו רבנן לקידושי מיניה. ואם כן מה ששנינו האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה פלונית והלך וקדש לעצמו מקודשת לשני אלא שנהג בו מנהג רמאות. גם בזו נאמר שאינה מקודשת לשני שאין לך שלא כהוגן גדול מן הרמאות. ואם נפשך לומר שיש לחלק ולא כל הענינין שוין אף אנו נאמר שאף על פי שאמרו במחמת צנועות ופרוצות ובתליוה וקדיש אפקעינהו רבנן לקדושיה מיניה אינו דומה למקדש בפסולי עדות דרבנן'.

המאירי בסנהדרין כז, א כתב: 'בתשובת הגאונים נמצא שכל הפסולים מדרבנן שקדש אחד אשה בפניהם אפילו שניהם מודים אינו כלום דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש. ובשאלתות כתוב שצריכה גט וכבר ביררנו הענין במסכת קדושין כ"ד ב' בשמועת נראין דברי ר' טרפון בשן ועין ודברי ר' עקיבא בשאר איברים הואיל ומדרש חכמים הוא. ומ"מ רבינו האיי כתב שכל שקדש בפסולין דרבנן אם האשה מכחשת אותם העדים אינה צריכה גט כלל שמ"מ אינן נאמנים'.

ובקידושין כד, ב הרחיב בזה: 'ומכאן הביאו ראיה לדברי רב אחא גאון ז"ל שכתב שהמקדש בעדים פסולים בפסול שמדברי סופרים חוששין לקדושיו להצריכה גט שאין הכל בקיאין בפסול זה ויאמרו אשת איש יוצאה בלא גט ואעפ"י שבחמץ משש שעות ולמעלה אף בשעות של איסור סופרים אין חוששין לקדושיו היכא דאיתמר איתמר, ועוד שאיסור חמץ מפורסם ביותר אף לעמי הארץ ומ"מ דברי רב אחא ודאי נראה לי שאין צריכות סעד שבודאי כל פסול שמדברי סופרים אינו מפקיע קדושי תורה אף לאחר הכרזה שהרי לפני הכרזה לא נפסלו כמו שהתבאר בסנהדרין דפסולי סופרים בעי הכרזה אלא שאף לאחר הכרזה אין מפקיעין קדושי תורה ואי משום הא דחמץ אין הנדון דומה לראיה שמאחר שהוא הפקר עשאו הפקר מי שעשאו הרי לא נתן לה כלום .. ויש מי שאומר שאף בפסולי עדות שמדברי סופרים אין חוששין לקדושיו דכל דתקון כעין דאוריתא תקון ואפקעינהו רבנן לקדושיה ואף גדולי הפוסקים כתבו כן בהדיא בתשובת שאלה והדברים זרים .. ולא עוד אלא שאף בקדושין ראוי לומר שלא נאמר אפקעינהו רבנן וכו' בכל מקום אלא היכא דגלי גלי וכו' שאם כן אף כל בשלא כהוגן נאמר כן וא"כ האומר לשלוחו צא וקדש לי וכו' וקדשה לעצמו אין לך שלא כהוגן יתר ממנו וכן מכר ערלה וכלאי הכרם וקדש בדמיהם שלכתחלה אסור אף בדיעבד לפקעינהו לקדושיה וכן בנושא אשה על אשה ומקדש בביאה שהוא בר מלקות וכן בכמה דברים אלא ודאי צריכה גט שפסולי סופרים מן הדין עדים הם ואין מפקיעין קדושי תורה בפסולי סופרים שאלו כן לא נשמט התלמוד מלהזכירה כמו שהזכירה באיסורי הנאה מדברי סופרים ..'.