בשוע"ר סי' ש"ב סע' כ"ג: "כוס שהיה בו מים או יין או שאר משקים, אפילו שאינם מלבנים, אסור לנגבו במפה, אפילו אם אינו מקפיד על מימיה לסחטם, שכיון שהכוס צר אי אפשר שלא יסחוט קצת ממה שיבלע במפה על ידי הנגוב, ויש בזה איסור מדברי סופרים עכ"פ, אף במשקים שאינם מלבנים, כמו שיתבאר בסי' ש"כ. אבל מותר לקנח הספסל וכיוצא, בבגד שאינו מקפיד על מימיו לסחטו אחר הקינוח אף בחול".

בהוצאה חדשה של שוע"ר, מציינים בדין זה לסי' ש"א סנ"ט, ומסיק ע"פ זה שגם בנדו"ד, אין חוששים למים מועטים: "בגד השרוי במים אסור לטלטלו לאחר שפשטו מעליו שמא ישכח ויסחטנו אלא אם כן הוא בגד שאינו מקפיד על מימיו ואף בחול לא היה סוחטו או שאין בו אלא שריה מועטת שאין דרך להקפיד עליה לסוחטה".

אלא שלפ"ז צ"ע מתי יהיה אסור לנגב, שהרי בש"ב מדובר ב"כוס שהיה בו מים", ולא שיש בו מים עכשיו כשבא לנגבו, וא"כ, לכאורה הרי תמיד יהיה מים מועטים, אז למה סותם שאסור לנגב"?

ועוד קשה, שבסי' ש"א, מתיר לטלטל בגד השרוי במים בב' אופנים: א') "בגד שאינו מקפיד על מימיו ואף בחול לא היה סוחטו", וב') "שאין בו אלא שריה מועטת שאין דרך להקפיד עליה לסוחטה". לכאורה, הטעם של ההיתר זהה בשניהם: שבב' מקרים אלו, אין הרגילות לסחוט את הבגד, ולכן לא גזרו שיהיה אסור בטלטול שמה יסחטנו. אך בסי' ש"ב, הרי אוסר לנגב אף במפה ש"אינו מקפיד על מימיה לסחטם", מכיוון דהוי פסיק רישא ("שכיון שהכוס צר אי אפשר שלא יסחוט קצת ממה שיבלע במפה ע"י הנגוב ויש בזה איסור"), ולכן אין אנו צריכים להגיע לגזירה של "שמה יסחטנו" בכדי לאסור, שהרי בכוס בוודאי יסחטנו מפני צרות הכוס ע"י צרות הכוס. א"כ, מה איכפת לן אם ישנם מים מרובים או מועטים--שאין דרך להקפיד עליהם לסוחטם? הרי מכל מקום המים נסחטים מאליהם, והוי פסיק רישא!

אמנם, עינינו ראו ולא זר איך שכ"ק אדמו"ר מה"מ שליט"א תמיד הקפיד לנגב את הכוס במפיות אחרי שטיפתו. אמנם העירני ח"א שהמשב"קים הקפידו לנגב את הכוס טרם הגשתו לכ"ק אדמו"ר מה"מ שליט"א, אך לענ"ד אין זה משנה כ"כ, שהרי ידע שינגבו עבורו - ובפרט שמסר להם את הכוס לשטיפה.

יש מן הפוסקים שמתירים בכוס שאינו צר, וזה שאסרו מיירי בכוס צר, "דסתם כוס הוא צר" אך בכוס רחב מותר לנגב (אף לתירוצו הב' של המג"א—ובביאור הלכה נוקט בפשטות שכן דעת אדה"ז), או שמיירי בכוס כגון wine glass, שאף שרחב מלמטה או באמצע, הרי פיו צר, ומשום הכי הוי פ"ר, אך לענ"ד, גם זה לא נראה לפי דברי רבינו, שסתם "שכיון שהכוס צר", ונראה דס"ל שכל כוס נחשב לצר לעניין זה, שאל"כ היה לו לפרש ולא לסתום.

בנוגע למפיות חד פעמיות: יש שרצו להתיר במפיות חד-פעמיות משום שבכלל אין בזה איסור סחיטה, שהרי המים וגם הסחיטה מקלקלים את המפיות, וכל המקלקלין פטורין, אלא שלא נתקבל היתר זה. ולפי שיטתו של אדה"ז, שפוסק כפי התירוץ הב' במג"א על אתר (שאסור משום פסיק רישיה, ולא שחיישינן שמא יסחוט), לא משנה כלל זה שאין דרכו לסחוט מפיות כאלה, וכפי שמפורש בדבריו: "אפילו אם אינו מקפיד על מימיה לסחטם", מ"מ אסור, שכן בפסיק רישיה לא איכפת לן באם זה כן דרכו לסחוט או לא. רק במקרה שאסור משום גזרה "שמה יסחוט" (כמו בתירוצו הא' של המג"א על אתר) שייך להתיר משום שאין זה דרכו (ואכן ראה ביאור הלכה סי' ש"ב סי"ב ד"ה משום וכו' שמסיק שלתירוצו הא' של המג"א, "בדבר שאינו מקפיד עליו גם בכוס צר שרי".)

אלא שממעשה רב מוכח שבצירוף כל הצדדי קולא – כוס רחב, מים מועטים, ומפיות נייר חד פעמיים – לא מחמרינן כולי האי.